ערבות הדדית בימי קורונה
זאת הפעם השישית השבוע שאני יוצאת לקניות בסופר. המקרר עמוס, המזווה מלא באוכל לשנה שלמה בערך ואפילו הצלחתי להתארגן על כמה חבילות נייר טואלט מבלי לדעת אפילו מה עומד מאחורי המרוץ האובססיבי להשגתן. לא חסר בבית כלום, אבל איכשהו הרכב נוסע לסופר כמעט מעצמו. אולי זאת תחושת הטראומה של עם שעבר שואה שהתיישבה לנו בתודעה, ואשר גורמת לנו בעתות משבר להצטייד באוכל, כאילו שמחר כבר לא יהיה. לא פלא שמראה המדפים המלאים משרה בי תחושת ביטחון. אולי אני חוזרת לסופר שוב ושוב משום שזה המקום היחיד שבו עוד אפשר לפגוש אנשים. חמושה במסכה, משתדלת לשמור מרחק, אני מסתובבת בין המחלקות…