השבוע נזכרתי בסבתי היקרה. כמה אהבתי אותה, הייתי קשורה אליה מאוד. לפחות פעם בשבוע הייתי נוהגת להיפגש איתה. היא הייתה מבשלת לכל השבוע , אופה, ואיזה מעדנים! ממש ללקק את האצבעות.

סבתי תמיד הייתה מוקפת במשפחה. כך אני זוכרת. למרות שחיה לבד בדירה קטנה בלב תל אביב. הרעש וההמולה מבחוץ נתנו לה תחושת ביטחון. אני זוכרת שהייתי שואלת אותה, "סבתא, איך לא מפריע לך הרעש של האוטובוסים, המכוניות וכל העוברים ושבים?" והיא הייתה מחייכת ומשיבה שאין לה מושג לאיזה רעש אני מתכוונת. מבחינתה זה להרגיש חיים סביבה. 

אז לסבתא היה הרבה מזל כנראה. מוקפת משפחה וחברים תומכים ואוהבים. תחושת הבדידות לא הייתה מוכרת לה כלל, למרות שנשארה אלמנה הרבה מאוד שנים. אבל מה קורה עם אותם הורים מזדקנים שאין להם את המזל של סבתי? שיצאו לפנסיה, ופתאום מתמודדים עם המון זמן פנוי ולא יודעים איך למלא אותו ואם בכלל. 

המעגלים החברתיים מתחילים להצטמצם, נושא כספי עולה על הפרק והשיקולים הכלכליים שונים ממה שהיו בעבר, תחושת שייכות ותרומה לחברה כבר נמצאת בסימן שאלה גדול, התאלמנות, ירידה בתפקוד פיזי או מנטאלי עקב מגבלה כלשהי אלו רק מספר דוגמאות למה שיכול להוליד לתחושת בדידות כבדה בקרב האוכלוסייה המבוגרת. 

מחקרים כמו גם https://delight.co.il/ גילו, כי יצירת מערכת קשרים חברתיים ושמירה על קשר עם אנשים קרובים יכולות להוות גורם מפחית בסיכוי לחלות במחלות. צריך לעשות כל שביכולתנו לדאוג ולשמור על קשרים עם ההורים. לנסות וליצור הרגשת שייכות מתוך כוונה ורצון אמיתיים לעודד את ההורים ליצור קשרים עם חברים ועם המשפחה. לעזור להם למצוא פעילויות חדשות ומגוונות, אולי מקומות בהם ניתן להתנדב. 

היום אנו נתקלים בלא מעט אתגרים פיזיים. הקורונה ממש הפרידה בינינו פיזית ומתוך דאגה ושמירה על הגיל השלישי משתדלים לא לבקרם יותר מדי, אבל בהחלט יש דרכים אחרות שניתן לתת להם את התחושה שאינם לבד. רק לפתוח את הלב ואת היצירתיות.