זאת הפעם השישית השבוע שאני יוצאת לקניות בסופר. המקרר עמוס, המזווה מלא באוכל לשנה שלמה בערך ואפילו הצלחתי להתארגן על כמה חבילות נייר טואלט מבלי לדעת אפילו מה עומד מאחורי המרוץ האובססיבי להשגתן. לא חסר בבית כלום, אבל איכשהו הרכב נוסע לסופר כמעט מעצמו. אולי זאת תחושת הטראומה של עם שעבר שואה שהתיישבה לנו בתודעה, ואשר גורמת לנו בעתות משבר להצטייד באוכל, כאילו שמחר כבר לא יהיה. לא פלא שמראה המדפים המלאים משרה בי תחושת ביטחון. אולי אני חוזרת לסופר שוב ושוב משום שזה המקום היחיד שבו עוד אפשר לפגוש אנשים. חמושה במסכה, משתדלת לשמור מרחק, אני מסתובבת בין המחלקות השונות כאילו מדובר בטיול ברחובות שוקקים, מנסה להחזיר קצת ביחד לבידוד הזה. 

כמעט שבוע עבר מאז שהבנו שמשהו רציני קורה פה, וכל יום שעובר רק מגביר את אי הוודאות. בתי הספר נסגרו, מאות אלפי אנשים הוצאו לחל"ת או פוטרו, העצמאים כורעים תחת הנטל, זועקים לעזרה. מקומות התרבות, הבילוי והספורט נסגרו, ובכל יום מתקבלות הנחיות חדשות. הקורונה מגלגלת לפתחנו הזדמנות נדירה להרהר בעניין הסולידריות, אף שרובנו שייכים לדור שנולד לתוך קדושת האינדיבידואליזם. מגפת הקורונה מסתמנת כמשבר עולמי בסדר גודל של מלחמת עולם שלישית. רב הנסתר על הגלוי, ויש הרבה דברים שנדע רק בעתיד, אבל דבר אחד ברור כבר בשלב הזה: הקורונה מגלה את מה שמראשית האנושות מנסים להגיד לנו – אנחנו תלויים זה בזה. 

עד אתמול חיינו חיים עמוסים במעשים, התרוצצנו מהישג להישג ולא ידענו שובע. חשבנו שלבד נגיע מהר יותר, גבוה יותר, רחוק יותר. התקופה הזאת מבקשת לשנות לנו את דפוסי החשיבה האינדיווידואליסטית ולהדהד לנו את העובדה שאנחנו תלויים זה בזה. לא רק כאן בארצנו, אלא אפילו בהחלטות של בני אדם אי־שם ביבשת אחרת. אולי עלינו להבין שאנחנו רקמה אנושית אחת, שהרווחה שלנו, החירות שלנו והשפע שלנו תלויים בקשר בינינו, בין בני האדם כולם. בתי החולים הם מדגם מייצג לכך שאנחנו חולקים מרחב אחד, פגיעים באותה מידה ונדרשים לשיתוף פעולה כדי להיחלץ מהמשבר. עלינו ללמוד מחדש לסמוך זה על זה. זה מתחיל בכך שכל אחד מאיתנו יישאר בבית ויקפיד על ההוראות. רק כך נוכל להקטין את השסע בחברה הישראלית עכשיו ועם תום המשבר.